כמה מחשבות על זוגיות ואוטיזם

 אוטיסטים מתקשים למצוא זוגיות מכל מיני סיבות. הסיבה הכי ברורה להורים שלהם (שמתחננים לנכדים כבר) היא שאנחנו מתקשים עם התנהגות ״מתאימה״ ולהבין את כל הרמזים והמסרים הלא-מילוליים של פלירטוט. זה כמובן חלק מהעניין - באמת, אם אתם רוצים לצאת איתנו או אפילו רק להיות חברים איתנו אתם צריכים *להגיד* לנו את זה בפירוש - אבל יש בעיה יותר קשה.

חשבתי על זה כשראיתי את הסדרה ״אהבה על הספקטרום״. למרות השם, זאת לא היתה סדרה כל אהבה בכל שלבי החיים אלא מהתקופה הקצרה בין הדייט הראשון עד הצעת נישאוין. היה לי חבל כי האהבה של זוג שכבר שנים ביחד ושכבר נאלצו לעבור כל מיני אתגרים היא שונה.

אז בתור מישהי שבזוגיות מאושרת מעל עשור (שזה גם די מעט) הייתי אומרת שהקושי העיקרית היא שאנחנו חיים בחברה שמתייחסת אל הצרכים שלנו כהתנהגות לא טובה וזה סותר עם זוגיות בריאה שבה מכבדים את הצרכים של שני בני הזוג ומרגישים בנוח אחד עם השני. וזה נכון בלי קשר לאם בן אדם מאובחן או לא.

לדוגמה, הרבה אוטיסטים סובלים ברגישות יתר לביקורת ופחד מדחייה חברתית. יש דיון בפסיכולוגיה אם התופעה נובעת מקשיים בויסות רגשי או אם זאת תגובה טראומתית לחוויות חוזרות בעבר של דחייה חברתית. קשה במסגרת זוגיות להתעקש על הגבולות שלך ולפתור סיכסוכים כשאתה נכנס לחרדות רק מהעובדה שקיים וויכוח.

הבדלים בתקשורת גם מהווים קושי. החברה תמיד מאשימה את אוטיסטים בתקלות תקשורת, לא חשוב מי היה באמת ״אשם״. אם אוטיסט לא מבין רמז. הוא אשם. אם נוירוטיפיקל מניח שאוטיסט התכוון להעליב פשוט כי הוא ניסח את עצמו באופן ברור, גם פה האוטיסט אשם. לכן אוטיסטים לא לומדים להסביר את אופן התקשורת שלנו כדי שבני זוג יכבדו אותו. ״אני לא מבינה רמזים אז פשוט תגיד לי ברור.״ ״כשאנחנו רבים, יותר קשה לי להביע את עצמי מילולית אז תן לי זמן לענות.״