למה אני לא אומרת התקפי זעם
אני לא אומרת התקף זעם בשביל מלטדאון כי זה נשמע שהבעיה שלנו היא אישיות שלנו. אנחנו לא זועמים - אנחנו במצוקה נפשית/נוירולוגית.
לערוך קניות עם אוטיזם זה כמו מורטל קומבט
איך זה מרגיש כשויסות החושים שלי נדפק? מה הקשר בין זה לבין מלטדאון? תדמיינו שאנחנו דמויות במשחק כמו מורטל קומבט או סטריט פייטר. רק שבמקום יריב מולנו אנחנו מתמודדים עם סביבה שבנויה לצרכים של נוירוטיפיקלים. באנלוגיה הזאת כמות החיים שנשארת לנו מקבילה את היכולת שלנו לווסת את החושים. אנחנו חוטפים כל מיני מכות קטנות מהחברה שמורידים מהיכולת שלנו לווסת את החושים. אצלי המכות האלו כוללות אוטובוסים צפופים בנוסעים, המעבר בבית המרקחת עם כל הבשמים, מוזיקה ברקע וכד׳. אבל לפעמים יש מכות חזקות ממש שמורידים כמות משמעתית של ויסות חושי. אצלי זה כולל אור שמש ישיר, נגיעה בחפצים דביקים, נגיעה בפרצוף שלי ועוד. חשוב להבין שגם המכות החזקות וגם המכות החלשות יכולות להוות את המכה האחרונה שעושה לנו את הנוקאאוט. נוקאאוט במונחים אוטיסטים זה מלטדאון - מצב שבו כל גירוי לחושים מכאיב אחו שרמוטה. יש שתי טענות ממש שקריות שיוצאים מהאי-הבנה של נוירוטיפיקלים לגבי ויסות חושי ומלטדאונים. הראשון הוא שלפעמים זה קורה בלי גורם. שטויות. יכול להיות שהגורם לא ברור כי אוטיסט כבר חטף מספיק מכות שמכה קטנה גמרה אותו. ולפעמים זה יכול להיות ...
Comments
Post a Comment